פסק-דין בתיק ע"פ 6617/10

       לפניי  ערעור  על  החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ס. הנשיא ר. יפה-כ"ץ, והשופטא. ואגו) מיום 6.9.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 1132-09. 

1.    כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיפים 351(א), 351(ג)(2) ו-347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, בכמה אירועים שונים בעל הנאשם את שתי בנותיה הקטינות של בת זוגו וביצע בהן מעשים מגונים.

           בתאריך 13.06.2010, במהלך הסיכומים בע"פ של עורכי הדין לקראת מתן פסק הדין, טען בא כוחו של הנאשם להתקיימותן של עובדות מסויימות לגבי אחת מעדות התביעה. עובדות אלה לא עומתו עם העדה, ואף על פי כן הציג אותן עורך הדין כעובדות ש"לא הוכחשו". על רקע עניין זו הושמעו חילופי דברים בין בית המשפט לבא כוחו של הנאשם, במסגרתו הודיע בית המשפט כי לעובדות אלו שהעלה עורך הדין במסגרת הסיכומים לא יינתן משקל, ולאור מחאותיו של עורך הדין באשר ל"הפרעות" מטעם בית המשפט הציע לו בית המשפט להגיש את סיכומיו בכתב. בתאריך 15.7.2010 ניתנה בתיק הכרעת הדין, המרשיעה את הנאשם בכלל סעיפי האישום שיוחסו לו. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט להתבטאויותיו של בא כוחו של הנאשם והביע צער על התנהלותו במהלך הדיון.

2.        על בסיס התייחסות זו הוגשה ביום 16.08.2010 בקשה לפסילת השופטים ר' יפה-כ"ץ ו-א' ואגו (להלן: בקשת הפסלות). לאחר שמיעת טענות הצדדים והתנגדות התביעה, נדחתה הבקשה במעמד הצדדים, ובית המשפט ציין, כי הערותיו, הן בדיון והן בהכרעת הדין היו ענייניות ונגעו לגוף המחלוקת בתיק.

3.        על החלטה זו הוגש ביום 12.09.2010 הערעור שבפניי, בו טוען המערער כי שגה בית המשפט בדחותו את בקשת הפסלות, הן לגופה, והן משום מראית העין שעלולה להיווצר בשל התבטאויות בית המשפט במהלך הדיון ובפסק הדין.

           לאחר עיון בטיעונים המפורטים בכתב שהגיש המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לאחר מתן הכרעה בתיק, דרך המלך להעלאת טענות בנוגע להכרעת הדין היא בערעור על פסק הדין לערכאת הערעור ודרך זו עודנה פתוחה בפני הנאשם. שנית, לגופו של עניין, דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערער הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2005)). נטל זה לא עלה בידי המערער להרים. בהכרעת הדין קובע בית המשפט את ממצאי התרשמותו מהנאשם ומאליו מובן כי בשלב זה אין בממצאים שבהכרעת הדין כדי להקים עילת פסלות.

           בכל הנוגע להערות בית המשפט ביחס לסנגור, כבר נקבע בעבר, ואף בנוגע להתבטאויות ביקורתיות חמורות יותר, כי הערת ביקורת לפרקליט איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר לידיו של שופט מקצועי (ראו ע"א 3567/10 פלונית נ' פלונית (לא פורסם, 16.8.2010). במקרה שלפניי אין בהערות הביקורתיות שהעיר בית המשפט לסנגור באשר להתנהלותו במהלך המשפט כדי למנוע מבית המשפט להעריך את השיקולים לעונש לגופם, ולפסוק באופן אובייקטיבי והוגן (וראו ע"א 6225/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 29.06.2008). זאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי האמירות שנאמרו כוונו כנגד סנגורו של המערער, כביקורת על אופן ניהול המשפט על-ידו, ולא כנגד המערער עצמו (ראו: ע"פ 930/07 עודד טל נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 1.3.2007).

4.        למעלה מן הצורך יוער, כי טענת המערער באשר למראית העין שעלולה להיווצר בדבר השפעת הערות בית המשפט כלפי הנאשם וסנגורו על העונש שייגזר, אין לה על מה שתסמוך. המבחן לעניין זה הוא, כבכל דיני הפסלות, החשש הממשי למשוא פנים, ולא מראיתה של התנהגות השופט (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 314 (2006).

           אשר על כן, הערעור נדחה.

           ניתן היום, ו' בתשרי התשע"א (14.9.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: